על המרחב האישי במרחב הציבורי

במהלך עוד בקר של מסע בתחבורה הציבורית בירושלים ניסיתי להבין מדוע קיימת אצלי סלידה כה עמוקה מהנסיעה היומיומית הזו עד כדי כך, כי בערבים רבים אני מעדיף הליכה באוויר הצח במשך כ-40 דקות מבנייני העירייה ועד לדירתי, במקום נסיעה קצרה יחסית (בכל זאת, שעות הערב ורוב הפקקים כבר אינם) בידיים של אגד.

גם במדינות אחרות יש פקקים ועומסים אדירים, גם בערים אחרות הציבור נאלץ להידחס בשעות העומס לאוטובוסים וקרונות של רכבות העמוסים לעייפה. ראש העירייה החדש של לונדון, סאדיק קאן, למשל, הציג לממשלה הבריטית תכנית לצמצם את העיכובים והצפיפות של שירותי הרכבת. בניו-יורק, העומסים לא פחות גרועים, 1.8 מיליארד נסיעות בשנה גורמות לכ-20,000 עיכובים בכל חודש. מדוע, אם כך, התחושות כה שונות כאשר נוחתים במציאות הישראלית?

underground

סיבה אפשרית אחת היא מטרת הנסיעה, רוצה לומר, כאשר הנסיעה היא לעבודה בשגרה היומיומית וכל דקת איחור משמעה עיכוב בלו"ז היומי, הלחץ והעצבים מתחילים לשחק תפקיד. זאת, בניגוד לחופשה, כאשר ניתן להמתין לרכבת או האוטובוס הבא. הסיבה הזו בהחלט אפשרית, אבל במקרים רבים, כאשר זמן החופשה קצר ורוצים "להספיק כמה שיותר", האפשרות הזו נראית פחות סבירה.

הזכרתי את האפשרות להמתין לרכבת או לאוטובוס הבא. ייתכן ותדירות הרכבות, האוטובוסים ושאר אמצעי התחבורה, מייצרת פתרונות פוטנציאליים ויכולת בחירה רבה יותר, מה שמאפשר לנוסע להתמודד בקלות רבה יותר עם הפקקים והלחצים. על אלו ניתן להוסיף את החיבורים המובנים הנוחים יחסית, בין אמצעי התחבורה השונים. לא פעם ראיתי תופעה מדהימה, כיצד רכבת מגיעה ליעדה (בזמן) ואוטובוס, המקשר בין התחנה לאזורים אחרים בעיר, ממתין בתחנה בדיוק זמנים מרבי, כך שהוא מתחיל בנסיעתו רק לאחר הגעת הנוסעים מהרכבת. כמובן שהתדירות והתיאום משמעותיים, אך לעתים גם אלו, אינם פותרים את הפקקים והעומסים.

מה יכול להסביר את הסלידה שלי מנסיעה, מעבר להסברים שהצעתי עד כה? "המרחב האישי במרחב הציבורי". למה הכוונה? גם כאשר נדחסים בטיוב הלונדוני, או מתכווצים בסאבווי הניו-יורקי, קיימת תחושה, שהנוסעים משתדלים להימנע ממגע גופני עם נוסעים אחרים. וזה לא רק המגע הפיזי, זה גם הדיבור בקול רם, שיחות הטלפון הארוכות, הוויכוחים הקולניים ובאופן כללי חוסר ההתחשבות בזולת.

הזכות לפרטיות עוגנה בחוק בשנת 1981 עם חקיקת חוק הגנת הפרטיות, תחת העקרון המנחה בסעיף 1 לחוק: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". שורה ארוכה של חוקים מסדירים את נושא הפרטיות. הזכות הפכה לזכות יסוד עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992. לא זאת בלבד, אלא שהזכות הפכה להיות מוכרת גם במקום העבודה, שהוא מרחב שבין הפרטי לציבורי, ופסקי הדין ע"ע (ארצי) 90/08 איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים (8.2.2011) וע"א 8189/11 דיין נ' מפעל הפיס (21.2.2013) פרשו והרחיבו את ההגנה על העובד במקום העבודה.

על אף כל האמור לעיל, נדמה שהזכות נשמרת, או למצער החקיקה יכולה לכוון לשמור על הזכות רק עד גבול מסוים. ההגדרות האקדמיות אף מתייחסות לזכות במובן של שליטה במידע אישי, חשיפת המידע והוצאתו משליטת בעליו (ראו למשל: מיכאל בירנהק, מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, אוניברסיטת בר אילן ונבו, 2010), כלומר: מדובר בזכות "כמעט אקדמית".

המרחב האישי הוא אותו מרחק המקיף אדם במסגרתו אדם מרגיש מאוים פיזית על ידי אנשים אחרים. המרחב הזה מאפשר לו להרגיש בנוחות ובביטחון. כמובן שמדובר במרחב סובייקטיבי ותלוי גם באנשים הסובבים את האדם ובסיטואציה החברתית, שאליה הוא נקלע. בניגוד לזכות לפרטיות, החוק אינו מכיר במרחב אישי כזכות ולפיכך בהפרת המרחב האישי כעבירה או כפגיעה אחרת (כמובן עד לרמה של פגיעה מכוונת כדוגמת הטרדה מינית פיזית). כאמור, המרחב האישי הוא עניין סובייקטיבי, שקשה למדוד אותו, הוא נתון לפרשנות מתמדת ותלוי תרבות. כך למשל, יש מי שתיאר את התחושה ביום קיץ חם בקהיר כאילו "כולם יושבים עליך בערפיח ובחום". גם בסאו פאולו עלו תחושות דומות: "הייתי במדינות אחרות ואף אחד לא נוגע באף אחד אחר…ברוב המדינות אנשים ברכבת התחתית בוהים ברגליים שלהם, או שהם עם אוזניות בעולם הקטן שלהם. כאן אנשים מעורבים הרבה יותר, מדברים אחד עם השנים, מקיימים אינטראקציות…"

מחקר שפורסם ב-2004 הציג תוצאות לפיהן אנשים ממוצא אנגלו-סקסי משתמשים במרחב האישי הגדול ביותר ואחריהם אסיאתים, לבנים- Caucasians, ואחריהם אנשים ממוצא מזרח תיכוני ולטיני. בישראל נראה, כי המרחב האישי מצומצם מאוד. ברגע שיוצאים לרחוב הפרטיות נעלמת והמרחב האישי כמעט ומתבטל. נראה שמי שאינו חי בתחושה שהוא צריך להרגיש את כל הסובבים אותו כל הזמן, שהוא צריך לראות ויכוחים קולניים, לצפות באלימות מילולית ופיזית באוטובוס, להאזין לשיחות טלפון בקולי קולות (עם או בלי רמקול), להתחרש ממוזיקה רועשת, הבוקעת ממכשירי טלפון ניידים, יתקשה להסתגל לנסיעה בתחבורה הציבורית הישראלית. הייתכן שהוא אינו תבנית נוף מולדתו?

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

לעולם לא תצעדי לבד

מהממלכתיות הלונדונית לסקאוזריות הממזרית של הליברפודליאנים. במרחק שעתיים נסיעה ברכבת מתגלה לה ליברפול על גדות המרזי.

albertdock

Albert Dock, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו

רציף אלברט (Albert Dock) משרה אווירה נינוחה על אף כמויות התיירים הרבים. היום יש משחק וכבר משעות הצהרים רחובות העיר מלאים באוהדי הלובשים בגאווה את חולצות השחקנים. עבור המקומיים מזג האוויר נעים למדי ורבים מסתפקים בחולצה דקה, אם כי צעיף או כובע גרב בהחלט מתאימים לרוח הקרירה המנשבת.

beatlesstatue

ליברפול היא עירם של הביטלס. פסל ארבעת המופלאים מקדם את העוברים והשבים לפיר הד (Pier Head), האוטובוסים מזמינים ל"מסע המסתורין הקסום" ("Magical Mystery Tour") וחנויות המזכרות לא מפספסות שום אביזר אופנתי, שיכול להכיל סממן כלשהו של אחת החיפושיות. הליברפודליאנים שמחים במורשת שלהם ובכך שזכתה להכרה עולמית וניתן למצוא בכל דוכן "סקאוז" חמים, ליהנות ממנו, תוך צפייה בנהר השקט והאזנה לקריאות השחפים.

memoribilia

הביטלס בכל מקום

scouse

"סקאוז", נזיד בקר/כבש המזוהה עם העיר ועם תושביה ה"סקאוזרים"

בקצהו של בניין ליבר המלכותי ניצבת לה קרובת משפחתה הפנטסטית של השחף, הליברברד (Liver Bird), כאילו צופה על כל המתרחש בראש זקוף, מגנה על העיר כשלה.

liverbird

הליברברד האגדית בקצה בניין ליבר, אחד משלוש "הגרציות"

הזמן חולף במהירות. עובד הקבלה במלון מודיע לי, שהסיכוי שלי למצוא אוטובוס שיגיע למשחק הוא קטן מאוד. היום הגיעו מאות אוהדים למלון והעומס ניכר. אני מחליט ללכת לאצטדיון ברגל.

הדרך לאנפילד עוברת דרך אנגליה של הבתים עם הרעפים האדומים. הניקיון והסדר שנראו ברציפים, העושר ומגוון החנויות של מרכז העיר, של רחובות לורד ווייטצ'פל, מתחלפים באווירה הכפרית של עיר לא עיר. ואז הוא מתגלה במלא הדרו, אנפילד, מקדש הכדורגל של האדומים, המייטי רדס.

anfield

אנפילד, ביתה של קבוצת הכדורגל של ליברפול

ההתרגשות בשיאה: הנה פסלו של שאנקלי, מוקף בעשרות אוהדים, שרק מחכים לרגע שבו יוכלו להצטלם ליד אגדת הכדורגל, הנה סמטת ה-96 לזכרם של הרוגי האסון והנה האנדרטה והלב נצבט.
96avenuememorial

הליברבירד מתגלה בכל פינה והאוהדים גועשים לתוך האצטדיון. שירת ה"לעולם לא תצעדי לבד" מושרת בפי כל והדמעות נקוות בעיניים. אוהדי היריבה, ווסט ברום אלביון, מנסים להקניט את הקהל וזה בשלו:

"We are Liverpool, tra la la la la, We are Liverpool, tra la la la la la, We are Liverpool, tra la la la la, The best football team in the world – yes we are!"

shankly

ביל שאנקלי האגדי (ואני)

צ'אן מקבל מהנדרסון במרכז המגרש את הכדור ומוסר לפירמינו. זה פורץ באגף שמאל ומסדר למאנה את הראשון והקהל שואג. הלחץ מתגבר וממשיך. האדומים לא מורידים את הרגל מהגז. עוד טעות בהגנה של ווסט ברום ומאנה מבשל לקוטיניו: 0-2! על הדשא קוטיניו, פירמינו ומאנה רוקדים והקהל פורץ בשירת Oh when the Reds… במחצית השנייה האורחים עוד מספיקים להבקיע שער בבעיטת קרן אבל זה כבר לא יעזור להם: 1-2 בסיום.

אני יוצא מהאצטדיון, נפגש עם חבר ליד הפסל של שאנקלי (לא רעיון חכם. מסתבר שאנחנו לא היחידים, שקובעים שם ואני פוצח בקריאות "ניר, ניר" עד שאני שומע את שמי נישא באוויר), ומספיק לראות מונית שהכיתוב עליה אומר הכל: "לא קונים את הסXן. הוא לא רצוי בעיר שלנו. ה-96".

notinourcity

 

"When you walk through a storm, hold your head up high
And don’t be afraid of the dark
At the end of the storm, there’s a golden sky
And the sweet, silver song of a lark

Walk on through the wind
Walk on through the rain
Though your dreams be tossed and blown

Walk on, walk on
With hope in your heart
And you’ll never walk alone
You’ll never walk alone

Walk on, walk on
With hope in your heart
And you’ll never walk alone
You’ll never walk alone".

פינק פלויד שילבו את "לעולם לא תצעדי לבד" בשירם Fearless באלבום Meddle

 

shankly2

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | תגובה אחת

הברקזיט והשפעתו על עולם הכדורגל

האימפריה מכה שנית

אז זהו. בהצבעה היסטורית ברוב של 52% מול 48%, בריטניה החליטה ברוב לעזוב את האיחוד האירופי. אם כי, כידוע, הנבוא ניתנה לשוטים, המשמעויות הכלכליות צפויות להיות עצומות: החל בהסכמים חדשים בין בריטניה לאיחוד האירופי, שיובילו למכסים והיטלים חדשים ומכאן לפגוע בייצוא הבריטי לאיחוד האירופי, דרך קיצוצים במשרות בתוך בריטניה, פגיעה בשכר, פגיעה בצמיחה וכלה באפשרות של הצבעה מחודשת סקוטית להיפרדות מבריטניה ולהטמעות באיחוד האירופי (על פי התוצאות 62% מהמצביעים הסקוטים בחרו להישאר במסגרת האיחוד).

מצד שני, תומכי ההפרדות ישמחו לקבל את האפשרות להגביל באופן רחב יותר את ההגירה למדינה ורואים באפשרות להיפתח לשווקים חדשים כחלק מרכזי בהחזרת הריבונות הבריטית לידי הבריטים- יש מי שיאמר שזו חזרה מסוימת לימי "האימפריה הבריטית".

החלוקה הכמעט שוויונית בין המצביעים הבריטים רק מדגישה את חוסר ההסכמה לגבי התוצאות הפוטנציאליות של האיחוד. באופן כללי, ברור, כי לפחות בזמן הקרוב, ייכנס ממד של חוסר ודאות לשוק ולמטבע האירופי.

שמיים סגורים?

לקראת קיום ההצבעה, ריצ'ארד סקודאמור (Richard Scudamore), יו"ר מבנה ליגות הכדורגל באנגליה, עמד על חשיבות הישארות בריטניה באיחוד האירופי לעניין ליגות הכדורגל בבריטניה. לדידו, הברקזיט יפגע בפתיחות שקיימת באנגליה. הפגיעה בשחקני הכדורגל תהיה ישירה: יותר מ-300 כדורגלנים בליגת העל, הליגה השנייה ליגת העל הסקוטית לא יהיו זכאים לאישורי עבודה תחת החוקים המקובלים עבור שחקנים כדורגל שמחוץ לאיחוד האירופי. במצב ענייני זה, מותג "הפרמייר ליג" יתרוקנן מתוכן. לא מפתיע, אם כך, שבמשאל שנערך, כל 20 מועדוני ליגת העל תמכו בהישארות באיחוד האירופי.

קארן בריידי (Karren Brady) חברת בית הלורדים, לשעבר מנכ"ל מועדון הכדורגל של ברמינגהאם סיטי וכיום סגנית יו"ר מועדון הכדורגל של וסטהאם יונייטד, הצביעה אף היא על המכה הקשה וההשלכות החמורות לענף במקרה של היפרדות מאירופה. לדבריה, כלכלת הכדורגל הבריטי והתחרותיות תפגע באופן משמעותי, כיוון שתנועה חופשית משחקת תפקיד מרכזי בהעברות ובחוזי שחקנים. על כך, היא מוסיפה את הפגיעה הפוטנציאלית באפשרות של אוהדים לטוס למשחקים של קבוצותיהם ברחבי אירופה: לא עוד טיסות זולות ולא עוד מעבר חופשי ללא ויזות.

יש מי שטוען שההשפעה תהיה מינימלית וכי המחוקק הבריטי יוכל לתקן לפי הצורך. כמובן שיש לך פתרונות, אך אלו דורשים רגולציה משמעותית ובטווח הקצר צפויה טלטלה.

 

באיזה צד בחרה בריטניה? ימים יגידו…

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , | כתיבת תגובה