ממוחו של "משוגע לדבר" או למה היורו כל כך מעניין אותנו?

"יש אנשים שטוענים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מכך" (1).

היורו הקרוב מושך אליו צופים נלהבים, אוהדי נבחרות הכדורגל השונות, מתעניינים בכדורגל וסתם אנשים שמנסים להבין על מה כל הרעש והמהומה. מצד שני, רבים יבחרו להימנע מקשר כלשהו עם המשחק הפופולארי בעולם ומהאנשים "המשוגעים לדבר" שבמשך שלושת השבועות הקרובים יראו את הצבע הירוק יותר מכל צבע אחר.

מעבר להנאה מהצפייה במשחק עצמו, מהטכניקה של השחקנים, משערים יפים, תיקולים לא פחות יפים, טקטיקה והתמודדות על לחץ של הקהל, המשחק מייצר עבור רבים הזדהות רגשית שמכונה בפשטות "אהדה".

   קשה להגדיר מהי אהדה. רבים ניסו להגדירה בעבר בדרכים שונות ומשונות. ברמה הפשוטה ביותר, המכנה המשותף הצר ביותר עבור כל סוגי האהדה הוא צריכה רגילה, מעורבת רגשית, של נרטיב או טקסט פופולארי אחר (2). אהדה קשורה לסוג מסוים של תעצומה נפשית (emotional intensity) או משהו "שמזיז למישהו". אין מדובר בהכרח בעניין שניתן לצפות בו מבחוץ. מדובר בהגדרה עצמית של אדם, של תחושה פנימית שיכולה להתבטא או לא להתבטא בפעילות נצפית (3).

   אהדה בבסיסה כוללת צפייה והיא יכולה להתרחש במגוון מקומות. ראשית כל, לתקשורת האלקטרונית יש מקום משל עצמה, מעין ספירה וירטואלית של צריכה. על אף שאינה קיימת פיזית, יש לה משמעות רבה. שנית, אהדה ממוקמת פיזית במקומות של צריכה, כמו אצטדיוני ספורט. מקומות אלו מקבלים חשיבות רגשית ולעתים מיסטית (4). לבסוף, קיים המרחב הפרטי, בו מתקיימת האהדה באופן הנרחב ביותר (5).

 

"מקדש הכדורגל" של קבוצת ליוורפול, אנפילד (Anfield)

   בניגוד לגישה שהוצגה, שמציגה אהדה כעניין חברתי בעיקרו, כפרקטיקה של צריכה, יש מספר גישות המתייחסות למרכזיות ההיבט הרגשי באהדה. הגישה הראשונה, שניתן לייחסה לפרויד (Freud), מדגישה את ההנאה והתשוקות, שאינן יכולות להיות מובנות מתוך ההקשר החברתי. גישה שנייה, המיוחסת לקליין (Klein), מתייחסת לקשר בין אוהד לאובייקט האהדה, הנובע מהקשר המתמשך שלהם במסגרת תהליך של הטלה (projection) והטלה פנימה (introjection), כאשר אובייקט האהדה הופך להיות הרחבה של אספקטים באוהד עצמו ולהיפך. הרעיון המרכזי הוא הבנתו של העצמי כאובייקט, שאינו מנותק מבחינה חברתית. דוגמא לכך היא קניית חולצות של קבוצת הכדורגל המסמנות את שייכותו של הפרט לאובייקט האהדה. לבסוף, הגישה השלישית, גישתו של ויניקוט (Winnicott) מדגישה את חשיבות פונקצית האהדה כזירה של משא ומתן בין מציאות פנימית וחיצונית וכמקור להנאה ולביטחון. הרעיון המרכזי הוא הבנתו של העצמי כאובייקט, שאינו מנותק מבחינה חברתית. דוגמא לכך היא קניית חולצות של קבוצת הכדורגל המסמנות את שייכותו של הפרט לאובייקט האהדה (6).

חולצת נבחרת גרמניה: "להיות שייך לקהילה"

עד כה התייחסתי לאהדה באופן כללי, אך מהו ייחודה של אהדה בכדורגל? ספרות האהדה נרדפת על ידי תמונות של סוטים, כאשר האוהד מאופיין באופן עקבי כפנאט בפוטנציאל (7). האהדה נתפסת כהתנהגות מוגזמת, שעל גבול השיגעון. ג'נסון (Jenson) מתארת שני סוגי אוהדים: "האוהד האובססיבי" (8) ו"האוהד ההיסטרי". אוהדים אלו מוצגים בתקשורת וכן בספרות בצורה הנרחבת ביותר.

   מודל האוהד ההיסטרי או אחוז הטירוף מוצג בדרך כלל בהקשר של אוהדי הספורט (9). רבות נכתב על חוליגניזם של ספורט וניסו לבחון את הסיבות לאלימות ברוב משחקי הכדורגל. אלימות זו הפכה להיות דאגה חברתית ונחקרה לעומק בעיקר בבריטניה. אף על פי שלא כל אוהדי הכדורגל משתתפים באלימות מסוג זה, הקישור בין אהדה להתנהגות אלימה של אספסוף אלים הפכה להיות עניין שנתפס כמעט כמובן מאליו (10), כלומר: האוהד נתפס כאדם לא רציונאלי, חסר שליטה ומונע על ידי כוחות חיצוניים.

בניגוד לתפיסה זו, מציגה ג'נסון תפיסה הרואה באהדה דרך להבין את העולם, ביחס לתקשורת וביחס למיקום ההיסטורי, החברתי והתרבותי שלנו (11). בהמשך לתפיסתה של ג'נסון, ראוי לציין את תפיסתו של בן-פורת. לגבי דידו, ייחודו של משחק הכדורגל הוא בכך שהינו משחק של אוהדים: אין לו חיים ללא אוהדים והם חלק בלתי נפרד מעצם קיומו (12). בין כך ובין כך, האהדה היא תופעה עולמית מורכבת, כאשר קיימת הטרוגניות רבה ברמת הפעילות, המניעים והסיפוקים של האוהדים, כמו גם בתפיסת תפקידם עצמם (13).

 

כדורגל הוא "משחק של אוהדים"

   כאמור, אהדה היא פרקטיקה, כאשר האוהד שותף בתהליך עצמו תוך כדי צריכתו (14). אפשר לומר, שספורט הוא תיאטרון ללא תסריט, לעתים ללא מלים, שיכול לגרום להתרגשות דרך "הדבקה" (infecting) מצד האוהדים. בניגוד לתיאטרון הקלאסי, "ביצועי" האוהדים חשובים ולא רק ביצועי השחקנים (15). זוהי פעולה המשלבת את הסמלי והמוחשי, כאשר ב"שדה הכדורגל", המוחשי הוא האהדה לשחקנים והסמלי בא לידי ביטוי במשמעות של מועדון הכדורגל. בסופו של דבר, אהדת כדורגל היא אורח חיים, כאשר האהדה היא רכיב דומיננטי בזהות של אוהד (16).

   כדי שהרגשות יהיו מעורבים, יש צורך במחויבות, ברצון לנצח, או כמשתתף פעיל או כצופה, כיוון שהצופה מזדהה עם ביצועי שחקן או הקבוצות המתחרות. שאלות של זהות והזדהות הן קריטיות גם לשגרה התפקודית של ספורט וכן למספר בעיות הקשורות לכך (17).

בחברות מודרניות ספורט הפך להיות חשוב ברמה האינדיבידואלית, ברמה המקומית, ברמה הלאומית וברמה הבין-לאומית. הספורט משחק חלק חשוב ביצירת זהות אצל פרטים. אין מדובר רק בתחרות, אלא בבחינת הזהות האישית על ידי לימוד הערך החברתי, המקושר לספורט. כאמור, מעבר לרמה האישית קיימות רמות אגרגטיביות חשובות לזהות. חלק מהאנשים שונאים ספורט, חלק אדישים אליו, ויש כאלו שממש "נדלקים" מענפי ספורט מסוימים. למרות זאת, אירועים מסוימים יוצרים תחושה של התעלות וגאווה או של כשלון ונחיתות גם אצל פרטים, שבדרך כלל אינם מתעניינים בספורט. בקיצור, בחברות מודרניות, ספורט הפך להיות חשוב עבור הזדהותם של פרטים עם קולקטיבים אליהם הם שייכים או משויכים, כלומר: ביצירה ובהבעה של "תחושת האנחנו" והאיזון בין "אני" ל"אנחנו". הספורט יוצר הקשר, בו אנשים יכולים להיפגש ולהתחבר, גם אם באופן זמני בלבד וליצור תחושה של המשכיות ומטרה בעולם משתנה (18).

   האנשים המחויבים ביותר לספורט הם האוהדים. עבורם הספורט הוא מעין "תחליף דת". בניגוד לדתות אחרות, אין לספורט תיאולוגיה ברורה, אך האוהדים יכולים "לחגוג" או "לסגוד" לקולקטיב אליו הם שייכים, דרך האהדה לקבוצה. ניתן לראות בספורט את תחושת ההתרגשות והחגיגה הקהילתית, שקיימת בדת, בתוך החברה המודרנית, החילונית והמדעית (19).

  כאמור, הכדורגל הפך להיות מעין "דת חילונית", בעל ארבעה מרכיבי "קסם". ראשית כל, חשוב להכיר בכך, שמשחק הכדורגל הוא אמצעי לחיזוק תחושת שייכות למקום. החל מזמן האיכרים והאדונים, שימש הכדורגל האמצעי לשימור היחסים הפיאודליים. כיום, הקרנבל של ימי הביניים הפך לפסטיבל של מופע ראווה, המדגיש את רכיב השייכות למקום, לשבט, לעם.  זהו "מרכיב הקרנבל- פסטיבל" (20).

 

פסטיבל של מופעי ראווה, מונדיאל 2006

שנית, קסמו של הכדורגל הוא בכך, שהוא מאפשר חיפוש אחר ריגושים. איצטדיון הכדורגל הוא "תחום הרשאה". ניתן לבטא בו תחושות, שמחוץ למגרש הכדורגל נתפסות כבלתי נורמטיביות, כמו לשון "בלתי נורמטיבית" ומחאה פוליטית. מעבר לכך, יש כאן הזדמנות לקיים פעילות שיש בה התרגשות ספונטאנית, התרגשות המופקת מן המתח שבמשחק (21). שלישית, ספורט הוא אמצעי לרכישת זהות וליצירת ייחוד ובידול מאחרים. בתקופה בה הזהויות האחרות עומדות למבחן יומיומי, הזדהות עם קבוצת כדורגל יכולה להוות רכיב דומיננטי ויציב בפרופיל הזהות של אוהד (22). לבסוף, אהדת הכדורגל מאפשרת דיאלוג: זוהי "פעילות קומוניקטיבית", "על זמנית", שמתרחשת בו זמנית עם ההווה ועם העבר, בין האוהדים לשחקנים ולמאמן. זהו דיאלוג פתוח, בו כל אוהד יכול להשתתף (23).

 

בכדורגל, האוהד חש משפיע ולא רק מושפע

   מיהו, אם כן, אוהד הכדורגל? באופן כללי, ניתן להבחין בין צופה (spectator) לאוהד (fan). צופה הוא ללא אינטרס לגבי התוצאה, לעומת אוהד, שיש לו אינטרס ברור לגבי התוצאה המועדפת. עבור האוהד איכות המשחק היא ערך נוסף, אך הניצחון הוא המטרה. האוהד רגשי יותר, כיוון שהוא מזדהה עם הקבוצה ופחות עם המשחק. בנוסף, אוהד הוא אדם, שפעילות אהדתו מרכזית בחייו. אם אינו צופה באירוע ספורט בפועל, הוא עסוק בניתוח משחק שהתקיים או במשחק עתידי (24).

   אוהד כדורגל הוא מי שממלא בקירוב שני תנאים: חייו סובבים סביב המשחק ותוצאת המשחק חשובה ומשמעותית עבורו. למעשה, ניתן לצייר "סולם" אהדה, שנע בין ה"פאנאט" ("אוהב נלהב")- אוהד חם, שזיקתו לקבוצה עולה על כל זיקותיו האחרות, שהקבוצה היא "מרכז החיים" שלו, לבין האוהד "הפושר", שמתעניין, אך קר ביחס לפאנאט, הקבוצה לא במרכז חייו, אך היא נמנית בין הזיקות החשובות שהוא מקיים עם סביבתו (25). אוהד מ"המעגל הפנימי" הוא נאמן טוטאלי, המזדהה עם הקבוצה בדרך לאומית-אתנית (26).

   קריירת אהדה

   אהדה מתחיל בתהליך חברות (סוציאליזציה), שנמשך למעשה לאורך כל חייו של פרט. בדומה להטמעה של ערכים ונורמות על ידי הסביבה, היעשותו של ילד/ה לאוהד/ת כדורגל הוא חלק בלתי נפרד מתהליך זה. מוקד החברות אינו משחק הכדורגל כשלעצמו, אלא הזיקה למועדון המסוים. זהו למעשה "גן נרכש" מגיל צעיר מאוד, התלוי בחוויה המשפחתית, במצב מעמדי, בשייכות אתנית, בחלוקה מגדרית ובגורמים נוספים (27). בפועל, התהליך שמתקיים כולל סוכן או סוכנים (בני משפחה או חברים) "המגייסים" את היחיד. יחיד זה הופך במשך הזמן ל"מגייס" בעצמו. זהו תהליך פעיל, המחייב השתתפות פעילה מצד האוהד. "קריירת האוהד" מתחילה דרך ארבעה סוכני מפתח: משפחה, חברים בני גילו, בית ספר וקהילה. אלו מושפעים מזמן, מקום ומין (28).

   כדורגל הוא משחק של הקשרים רחבים, אליהם מודעים האוהדים בכל מקום בעולם. הקשרים אלו טומנים בחובם את רגש השנאה, שמבחין בין "אנחנו" לבין "הם" (29). באופן היסטורי, אהדת כדורגל אינה משוחררת מזיקות אחרות, שלעתים לאוהד עצמו אין שליטה עליהן (30).

   בסופו של דבר, להיות אוהד משמעו להיות שייך למשפחה או לקהילה אחת. כל מי שאוהד את הקבוצה נתפס כחלק מהמשפחה- קהילה, אף אם אינו נמצא בגופו בסביבה. הראייה לכך היא השפה המשותפת, הטבועה בתודעה, איתה ניתן לנהל שיחה ללא הקדמות. במשפחה זו ישנם מעגלי קרבה: מעגל ראשון של האוהדים הקרובים ביותר למועדון ומעגל שני ושלישי של אוהדים, שרחוקים בגופם מסיבות שונות מהמועדון. באמצעות השפה, המבדילה בין "אנחנו" ל"הם" נוצרת רשת ביטחון של זהות (31).

   הכדורגל הוא עניין של זהות, כרכיב בולט ויציב לאורך זמן. המשתתפים זוכים לתגמולים מפעילותם: תגמולים פסיכולוגיים (תחושת הישג, הרגשה טובה, ריגוש), תגמולים חברתיים (שייכות, גאווה, המשכיות), ולעתים רחוקות גם תגמולים חומריים (הנחה במחיר כרטיס, הסעה זולה). אך, יש להבין, כי התגמול העיקרי הוא התגמול הנפשי, כיוון שאהדה אינה תלויה בדבר החומרי (32).

   מבחינה היסטורית, כדורגל הוא "משחק גברי": הוא מזוהה עם המין הגברי, על אף שיש נשים, המשחקות כדורגל ועל אף העובדה, שיש אוהדות כדורגל (33). ההסברים לכך הם אגרסיביות הקוסמת לגברים מצד אחד ומצד שני, צידו השני של המטבע, הדרת נשים (34).  הכדורגל היה תמיד משחק של המונים, כלומר: של גברים מהמעמדות הנמוכים בעיקר. אמנם חלו שינויים בעשורים האחרונים, אך הרכיב המעמדי ה"נמוך" הוא עדיין השולט בקרב אוהדי הכדורגל באצטדיונים (35). למעשה, הכדורגל התחיל כמשחק של קהילה, בין אם מדובר בקהילת המעמדות העליונים או מעמד הפועלים בעיר (36). המשחק עוצב בקהילה המסוימת, טופח על ידה והיה לאחד מסימני התרבות הבולטים שלה. "…המשחק היה תלוי הסביבה: הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות הם שעיצבו את צורתו הארגונית ואת אופני בעלותו וניהולו". האוהד חש, בתקופה זו, כי "הקבוצה שלו", כיוון שהשחקנים גרו בשכונה שלו, המנהלים-בעלים היו מוכרים לו, המגרש היא במרחק הליכה מביתו והאוהדים, גברים לבנים מהמעמדות הנמוכים, דמו לו (37).

בעולם משתנה, בו זהותו של האדם עוברת שינויים רבים (למשל בנושאי תעסוקה, חברות ונישואים), האהדה מהווה עוגן, שניתן לשמור עליו יציב יחסית אל מול "רוחות הסערה" שבחוץ (38).

---

[1] ביל שאנקלי, מנג'ר ליוורפול בין השנים 1959 ל- 1974, מצוטט בתוך:

http://www.liverpoolfc.tv/news/latest-news/bill-shankly-in-quotes (אוחזר ב: 15.5.10)

[2] במסגרת המונח "טקסט" סנדבוס מאגד גם קבוצות ספורט וצלמיות (אייקונים) פופולאריות, כולל "כוכבים" החל מספורטאים וכלה במוסיקאים ושחקנים.

Cornel Sandvoss. Fans: The Mirror of Consumption (Cambridge: Polity, 2005), p. 7.

[3] .Sandvoss, Ibid, p. 6

[4] .Ibid, p. 53

[5] .Ibid, p. 54

[6] .Ibid, pp. 82-94

[7] Joli Jenson. "Fandom as Pathology: The Consequences of Characterization", in: (ed.) Lisa A. Lewis, The Adoring Audience: Fan Culture and Popular Media (London: Routledge, 1992), p. 9.

[8] מודל אחד של אוהד פתולוגי הוא המתבודד הרדוף, שתחת השפעת התקשורת, נכנס לתוך יחסי פנטזיה עם דמות מפורסמת. אנשים אלו מקבלים תשומת לב תקשורתית שלילית, כאשר הם אורבים או מאיימים את המפורסם דוגמא לכך היא מארק צ'פמן רוצחו של ג'ון לנון  Jensen, Ibid, p. 11.

[9] .Ibid, p. 12

[10] .Ibid, p. 13

[11] מעניין לראות, כי בניגוד לענפי ספורט אחרים, כמו כדורסל או כדורגל אמריקאי (פוטבול), שאף הם קשורים באופן ישיר לשאלות של אהדה ואלימות, אלימות הפכה להיות מוקד מרכזי למחקר רק בכדורגל. Ibid, p. 27.

[12] אמיר בן-פורת, הו, איזו מלחמה מענגת!: אוהדי כדורגל ישראלים (חיפה: פרדס, תשס"ח, 2007), ע' 8.

[13] עדי קרפ- וינטרוב. פרופיל אוהד כדורגל: מחקר חלוץ, עבודה לקראת התואר "מוסמך למדעי הרוח" במגמה למנהל ומנהיגות בחינוך, החוג למדיניות ומנהל החינוך, אוניברסיטת תל-אביב, ספטמבר 2006, ע' 4.

[14] , בן-פורת, שם, ע' 10.

[15] Eric Dunning. Sport Matters: sociological studies of sport, violence, and civilization

.London: Routledge, 1999), pp. 2-3)

[16] בן-פורת, שם, ע' 52.

[17] .Dunning, Ibid, pp. 2-3

[18] .Ibid, pp. 5-6

[19] .Ibid, pp. 6-7

 [20] בן-פורת, שם, עמ' 23-24.

[21] שם, ע' 25.  באופן דומה, קרפ- וינטרוב מציינת מספר משמעויות פסיכולוגיות וחברתיות לתופעת האהדה בקרב אוהדי הספורט, כאשר הצורך הראשון הוא צפייה בספורט כאמצעי להפריה ופורקן. הספורט משמש אמצעי לשחרור מתח מוחנק ומודחק אצל פרטים. מעבר לכך, ניתן לראות בהשתייכות לקבוצת אוהדים כ- bonding (התקשרות), בו ניתן לבטא רגשות, אשר בכל סיטואציה אחרת היו נתפסים כסטייה- גברים ששרים, רוקדים, מתחבקים ובוכים. קרפ- וינטרוב, שם, ע' 17.

[22] בן-פורת, שם, עמ' 27-28.

[23] בן-פורת, שם, עמ' 29-30. ראה גם אצל קרפ- וינטרוב, לדידה, האהדה יוצרת תחושה של שליטה, כשעצם הפעילות יוצרת תחושה של השפעה. קרפ- וינטרוב, שם, ע' 18.

[24] קרפ- וינטרוב, שם, עמ' 18-19.

[25] בן-פורת, שם, ע' 32. הפאנאט/החוליגן הוא האוהד הקנאי ללא גבול. הפאנאטים הם "החומר המתסיס", סביבו מתלכדים כל בעלי פוטנציאל האלימות במגרשים. תגמוליו של הפאנאט כוללים התרגשות פנימית עצומה ו"התענגות" מפעולותיו. שם, עמ' 156-157.

[26] "גוב האריות" של אוהדי בית"ר ירושלים מהווה דוגמא חיה לשיוך קנאי-פוליטי מצד יושבי שער 11 באיצטדיון טדי. קרפ- וינטרוב, שם, ע' 20.

[27] בן-פורת, שם, עמ' 56-57.

[28] שם, עמ' 60-61.

[29] שם, ע' 198.

[30] כך למשל: אוהד מועדון סלטיק בגלזגו הוא בעל תודעה אתנית- קתולית ואוהד מועדון הכדורגל ברסה, שבברצלונה, מבטא באהדה את זהותו הקטלאנית. שם, עמ' 80-81.

[31] שם, עמ' 210-211. אחת הדרכים ליצירת ההבחנה בין "אנחנו" ל"הם" היא עידוד. לגבי דידו של בן-פורת, הטקסט שנצעק או מושר הוא פונקציונאלי מאוד עבור האוהדים. באמצעותו, נוצרת זהותם. כאשר מקללים את הקבוצה היריבה "…מתעבה קו ההפרדה… כאשר הוא שר שירי עידוד והערצה לקבוצתו, הוא מחזק את מקומו בקהילה הממשית ובקהילה המדומיינת של האוהדים". שם, ע' 130.

[32] שם, ע' 136.

[33] שם, ע' 9.

[34] לטענת בירל ומקדונלד (Birrell and McDonald), "במשך ההיסטוריה שלנו, הצליחו הקבוצות הדומיננטיות לשכנע אמריקנים רבים להאמין שהספורט בונה אופי גברי, מפתח כושר גופני, מממש סדר, מקדם צדק ואפילו מכין את הצעיר למלחמה". כל אלו יוצרים "גבריות הגמונית", המדירה נשים מזירת הספורט. מצוטט בתוך: יאיר גלילי, רוני לידור ואמיר בן-פורת. במגרש המשחקים: ספורט וחברה בתחילת האלף השלישי (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ט, 2009), ע' 200.

[35] בן-פורת, שם, ע' 153. ממחקרים עולה, כי שיעור בני מעמד הביניים עולה אל מול שליטת המעמדות הנמוכים במגרשים. קרפ- וינטרוב, שם, ע' 21. מחקרים חדשים מציעים שינוי בהרכב הדמוגראפי של משתתפי תרבות הכדורגל וקושרים אותו לשינויים לעבר כדורגל מכוון שוק ומצולם בטלוויזיה. במקביל לקומודיפיקציה של המשחק, מספר גדל של עורכי דין, אנשי עסקים מצליחים ופקידים מקצועיים מזירות מגוונות, הפכו להיות מעורבים בקריירת הניהול של כוכבי כדורגל או בניהול של מועדוני כדורגל ישראלים. ההיקף הנרחב של סיקור טלוויזיוני מעניק למעמד הביניים את האמצעי להפוך ל"אוהדים וירטואליים" והימנע מ"ההיבטים הוולגריים" של תרבות הכדורגל. Natan Uriely and Abraham Mehrez. "Soccer Culture in Israel: A state of Anomie", International Journal of Sport Management and Marketing, Vol. 1, No. 3, 2006, p. 272

[36] קיים ויכוח לגבי השאלה האם מוסד המשחק על ידי "בתי הספר הציבוריים" או שמא בשכונות "היכן ששכן העם". אמיר בן-פורת. נגד הזרם: כדורגל חלופי (מקהילה לסחורה, מסחורה לקהילה), ‫(תל-אביב: המכללה למנהל, המסלול האקדמי, החוג למדעי ההתנהגות, תשס"ט, 2008), ע' 4.

[37] שם, ע' 5.

[38] .Sandvoss, Ibid, pp. 45-47