הגביע (הצהוב) הקדוש או שירת הלל לאסקפיזם

הרבה מלים נשפכו השבוע עם זכייתה של מכבי אלקטרה תל-אביב בגביע אירופה לאלופות (או ביורוליג, אם תרצו). מצד אחד, שירי שבח והלל לקבוצה, שהצליחה נגד כל הסיכויים לעשות את הבלתי יאומן ולנצח את כל אריות אירופה על אפתם ועל חמתם של המקטרגים, תוך שהיא מצליחה לגייס קהל של אלפים, שילווה אותה עד למילאנו. מצד שני, ביקורות לגבי האופי המופגן של החגיגות, דברי השבח של ראש ממשלת ישראל, נשיא המדינה לראשי הקבוצה וכמובן, שרת התרבות הספורט, האופי הלא ישראלי של הקבוצה ועוד ועוד…

ראשית, גילוי נאות, אני לא אוהד מכבי תל-אביב ורוב הזמן אפילו סולד מהקבוצה הזו. בשנים האחרונות (כנראה שהגיל עושה את שלו), הסלידה התחלפה ברחמים מסויימים על הענף כולו. כאשר רואים במקביל לכדורסל הישראלי את פלייאוף הנ.ב.א (וכאשר רואים את שלבי ההכרעה בליגה האנגלית, בליגה הספרדית ובליגת האלופות בכדורגל במקביל ל"שלבי ההכרעה" ב"ליגת העל" בכדורגל הישראלי), יש תחושה של חזרה בזמן לשנות ה-80. ערוץ הספורט לקח על עצמו לפני כמה שנים את הענף על הגב ומנסה למשוך את העגלה מהבוץ, אבל צפייה בשידורים מעוררת תחושה של פרובינציאליות (וזאת בלי להזכיר את שידורי הכדורסל בערוץ הראשון). באשר לכדורגל, כאילו לא עברו 20 שנה ואנחנו עדיין צופים בערוץ הראשון, בניסים קיויתי או במאיר איינשטיין, בשעמומון אחד גדול. המגרשים שופצו, איכות הצפייה שופרה, אבל הכדורגל נותר מאחור…

לעצם הביקורות, אהדה מעוררת אצל אנשים תחושות של שנאה ואהבה, כעס ותסכול, בין היתר בשל המקום הגיאוגרפי שהספורט מתקיים בו. רוצה לומר: דווקא משום היות הספורט נבדל מחיי היומיום, הרגשות האלו, שאם נציגם בחיי היומיום יתקבלו בפליאה (ואף כעס), הופכים להיות לגיטימיים באולם הכדורסל (או אצטדיון הכדורגל או מועדון ההופעות). הזדהות עם קבוצה היא סוג של שירת הלל עצמית. עוד במאה ה-19 כתב דורקהיים, שכאשר חברה סוגדת לאלוהים היא למעשה סוגדת לעצמה. הקולקטיביות שנוצרת סביב אותו אובייקט אלוהי, הוא שיקוף עצמי של החברה. עם התפוררות הדת המסורתית ועליית "תחליפי דת" מודרניים, הספורט הפך להיות אחד התחליפים, המאפשרים לקבוצה של אנשים, לחוש תחושת ההתרגשות וחגיגה קהילתית (גם אם ב"קהילה מדומיינת" של בנדיקט אנדרסון). "הדת החילונית" הזו מתאימה כמו כפפה ליד לחברה ישראלית, שמקדשת את עצמה השכם וערב. לא מפתיע לראות אלפי ישראלים משקיעים את מירב כספם כדי לנסוע למילאנו עם "הקבוצה שלהם", כשלישראלים חשוב כל כך להרגיש טוב עם עצמם. הפרדוקס הזה מתגלה כל פעם מחדש, כאשר מתפרסמים סקרי האושר העולמיים וישראל מוצאת עצמה במעלה הרשימה ובו בזמן הישראלים לא מפסיקים להתלונן (ובצדק) על מצב בטחוני בעייתי, על קשיים כלכליים וכמובן על כך ש"כל העולם שונא אותנו".

אני מברך את מכבי על זכייתם, במיוחד לנוכח פערי התקציב בין הקבוצות, אבל לא יכול להזדהות איתה. אני לא חש שום חיבור לקבוצה הזו, בטח כשקפטן הקבוצה הוא אדם אלים מילולית ופיזית. אני משער, שאם היה מדובר בכדורגל והפועל תל-אביב הייתה מגיעה למעמד של זכייה בגביע כלשהו (חס וחלילה), הייתי חש כעס רב וסלידה. אני לא רואה בקבוצות האלו כמייצגות את "ישראל"/"עם ישראל", אלא ארגון ספורטיבי, שיש לו אוהדים שמזדהים עם ערכיו או עם אישזהו ייצוג עבורם. מי שמחפש אהדה וגאווה לאומית, מוזמן לצפות במונדיאל או באולימפיאדה.

באשר למכבי "אלקטרה" תל-אביב, העובדה, שרוב שחקני הקבוצה ובטח המרכזיים שבה, אינם ישראלים, לא מוסיפה לכל הסיפור. ברור לי, שבכדורסל המודרני, קבוצות אינן יכולות להתבסס אך ורק על אישזהו רגש מקומי קמאי, אך ההתנתקות מכל סממן של "מכבי" מקרב את הקבוצה הזו הרבה יותר ל"תל-אביב" ואולי אפילו ל"אלקטרה", אישזהו מוצר פלקטי, ספונסר, שניתן להחליף אותו בכל שנה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הגביע (הצהוב) הקדוש או שירת הלל לאסקפיזם

  1. Zvika Sheratzky הגיב:

    מסכים ב 100%. אתה יודע כמה מעניינים אותי המשחקים שלהם. נדמה לי כי רבים חושבים כמוך

    נשלח מה-iPhone שלי

  2. Dor Avi Meir הגיב:

    מסכים עם גורמי האהדה, אבל לדעתי קצת מגזימים כשאומרים שהמועדון כבר לא ישראלי ולא מייצג אותנו בארץ.. גם במכבי תל אביב של פעם רוב הקבוצה הורכבה מזרים, אמנם היו שחקנים ישראלים חזקים מאוד – כמו מיקי ברקוביץ', אבל עדיין בהיבט הרכב הסגל לא השתנה בהרבה..
    לדעתי מה שבוודאות קרה, זה סוג של התפוררות בלאומיות של כל המדינות, אם חזקה מאוד באירופה ואם חלשה יותר בישראל.. כי אף אחד כבר לא מחשיב את השחקנים בעלי האזרחות הישראלית של מכבי היום, אבל פעם הם כן נחשבו משום מה לחלק מה"ישראליות".. אולי זה קשור לתהליכים של גלובליזציה..
    בכל מקרה אני מאמין שכל פרסום של השם של העיר תל אביב בהקשר של ספורט הוא "ייצוג" למדינה, לא משנה כמה שחקנים זרים יש או אין.. וכל סגל המועדון בכלל הוא ישראלי לחלוטין, מההנהלה והבעלים ועד המסאג'יסטים..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s