על המרחב האישי במרחב הציבורי

במהלך עוד בקר של מסע בתחבורה הציבורית בירושלים ניסיתי להבין מדוע קיימת אצלי סלידה כה עמוקה מהנסיעה היומיומית הזו עד כדי כך, כי בערבים רבים אני מעדיף הליכה באוויר הצח במשך כ-40 דקות מבנייני העירייה ועד לדירתי, במקום נסיעה קצרה יחסית (בכל זאת, שעות הערב ורוב הפקקים כבר אינם) בידיים של אגד.

גם במדינות אחרות יש פקקים ועומסים אדירים, גם בערים אחרות הציבור נאלץ להידחס בשעות העומס לאוטובוסים וקרונות של רכבות העמוסים לעייפה. ראש העירייה החדש של לונדון, סאדיק קאן, למשל, הציג לממשלה הבריטית תכנית לצמצם את העיכובים והצפיפות של שירותי הרכבת. בניו-יורק, העומסים לא פחות גרועים, 1.8 מיליארד נסיעות בשנה גורמות לכ-20,000 עיכובים בכל חודש. מדוע, אם כך, התחושות כה שונות כאשר נוחתים במציאות הישראלית?

underground

סיבה אפשרית אחת היא מטרת הנסיעה, רוצה לומר, כאשר הנסיעה היא לעבודה בשגרה היומיומית וכל דקת איחור משמעה עיכוב בלו"ז היומי, הלחץ והעצבים מתחילים לשחק תפקיד. זאת, בניגוד לחופשה, כאשר ניתן להמתין לרכבת או האוטובוס הבא. הסיבה הזו בהחלט אפשרית, אבל במקרים רבים, כאשר זמן החופשה קצר ורוצים "להספיק כמה שיותר", האפשרות הזו נראית פחות סבירה.

הזכרתי את האפשרות להמתין לרכבת או לאוטובוס הבא. ייתכן ותדירות הרכבות, האוטובוסים ושאר אמצעי התחבורה, מייצרת פתרונות פוטנציאליים ויכולת בחירה רבה יותר, מה שמאפשר לנוסע להתמודד בקלות רבה יותר עם הפקקים והלחצים. על אלו ניתן להוסיף את החיבורים המובנים הנוחים יחסית, בין אמצעי התחבורה השונים. לא פעם ראיתי תופעה מדהימה, כיצד רכבת מגיעה ליעדה (בזמן) ואוטובוס, המקשר בין התחנה לאזורים אחרים בעיר, ממתין בתחנה בדיוק זמנים מרבי, כך שהוא מתחיל בנסיעתו רק לאחר הגעת הנוסעים מהרכבת. כמובן שהתדירות והתיאום משמעותיים, אך לעתים גם אלו, אינם פותרים את הפקקים והעומסים.

מה יכול להסביר את הסלידה שלי מנסיעה, מעבר להסברים שהצעתי עד כה? "המרחב האישי במרחב הציבורי". למה הכוונה? גם כאשר נדחסים בטיוב הלונדוני, או מתכווצים בסאבווי הניו-יורקי, קיימת תחושה, שהנוסעים משתדלים להימנע ממגע גופני עם נוסעים אחרים. וזה לא רק המגע הפיזי, זה גם הדיבור בקול רם, שיחות הטלפון הארוכות, הוויכוחים הקולניים ובאופן כללי חוסר ההתחשבות בזולת.

הזכות לפרטיות עוגנה בחוק בשנת 1981 עם חקיקת חוק הגנת הפרטיות, תחת העקרון המנחה בסעיף 1 לחוק: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". שורה ארוכה של חוקים מסדירים את נושא הפרטיות. הזכות הפכה לזכות יסוד עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992. לא זאת בלבד, אלא שהזכות הפכה להיות מוכרת גם במקום העבודה, שהוא מרחב שבין הפרטי לציבורי, ופסקי הדין ע"ע (ארצי) 90/08 איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים (8.2.2011) וע"א 8189/11 דיין נ' מפעל הפיס (21.2.2013) פרשו והרחיבו את ההגנה על העובד במקום העבודה.

על אף כל האמור לעיל, נדמה שהזכות נשמרת, או למצער החקיקה יכולה לכוון לשמור על הזכות רק עד גבול מסוים. ההגדרות האקדמיות אף מתייחסות לזכות במובן של שליטה במידע אישי, חשיפת המידע והוצאתו משליטת בעליו (ראו למשל: מיכאל בירנהק, מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, אוניברסיטת בר אילן ונבו, 2010), כלומר: מדובר בזכות "כמעט אקדמית".

המרחב האישי הוא אותו מרחק המקיף אדם במסגרתו אדם מרגיש מאוים פיזית על ידי אנשים אחרים. המרחב הזה מאפשר לו להרגיש בנוחות ובביטחון. כמובן שמדובר במרחב סובייקטיבי ותלוי גם באנשים הסובבים את האדם ובסיטואציה החברתית, שאליה הוא נקלע. בניגוד לזכות לפרטיות, החוק אינו מכיר במרחב אישי כזכות ולפיכך בהפרת המרחב האישי כעבירה או כפגיעה אחרת (כמובן עד לרמה של פגיעה מכוונת כדוגמת הטרדה מינית פיזית). כאמור, המרחב האישי הוא עניין סובייקטיבי, שקשה למדוד אותו, הוא נתון לפרשנות מתמדת ותלוי תרבות. כך למשל, יש מי שתיאר את התחושה ביום קיץ חם בקהיר כאילו "כולם יושבים עליך בערפיח ובחום". גם בסאו פאולו עלו תחושות דומות: "הייתי במדינות אחרות ואף אחד לא נוגע באף אחד אחר…ברוב המדינות אנשים ברכבת התחתית בוהים ברגליים שלהם, או שהם עם אוזניות בעולם הקטן שלהם. כאן אנשים מעורבים הרבה יותר, מדברים אחד עם השנים, מקיימים אינטראקציות…"

מחקר שפורסם ב-2004 הציג תוצאות לפיהן אנשים ממוצא אנגלו-סקסי משתמשים במרחב האישי הגדול ביותר ואחריהם אסיאתים, לבנים- Caucasians, ואחריהם אנשים ממוצא מזרח תיכוני ולטיני. בישראל נראה, כי המרחב האישי מצומצם מאוד. ברגע שיוצאים לרחוב הפרטיות נעלמת והמרחב האישי כמעט ומתבטל. נראה שמי שאינו חי בתחושה שהוא צריך להרגיש את כל הסובבים אותו כל הזמן, שהוא צריך לראות ויכוחים קולניים, לצפות באלימות מילולית ופיזית באוטובוס, להאזין לשיחות טלפון בקולי קולות (עם או בלי רמקול), להתחרש ממוזיקה רועשת, הבוקעת ממכשירי טלפון ניידים, יתקשה להסתגל לנסיעה בתחבורה הציבורית הישראלית. הייתכן שהוא אינו תבנית נוף מולדתו?

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s