זמן חירותנו

והפעם לכבוד פסח, על ביטוי אחד של חופש הביטוי בקרב שחקני הכדורגל.

כל חובבי הכדורגל יודעים, כי כאשר שחקן מבקיע שער ובוחר לחגוג על ידי הורדת חולצתו הוא "זוכה" באופן אוטומטי באזהרה משופט המשחק בדמות כרטיס צהוב. זה הפך כמעט לטקס קבוע: השחקן מבקיע, פורץ בחגיגות אל מול קהל אוהדיו, מניף את חולצתו אל על או בסיבובים מעגליים במעין אקסטזה על סף "תרנגול הכפרות" שבמסורת היהודית ואז מגיע הקתרזיס, "הנחיתה" אל קרקע המציאות והכרטיס הצהוב המתבקש מהשופט.

בהתאם לתקנון פיפ"א, חוקת הכדורגל בישראל קובעת, כי השופט מחויב להזהיר את השחקן באמצעות כרטיס צהוב בגין שורה של התנהגויות, כאשר סעיף ספציפי מתייחס לנושא "חגיגת שערים" וקובע, כי שחקן יוזהר אם, בין היתר, הוריד את החולצה וכיסה עמה את ראשו, כיסה את ראשו או את פניו בעזרת מסכה או כל חפץ דומה, חגג בצורה פרובוקטיבית או קפץ על הגדר. אמנם, בתקנון שמפורסם באתר האינטרנט של ההתאחדות לכדורגל בישראל, אין התייחסות ספציפית להורדת חולצה גרידא, אך ניתן להבין, כי השחקן חייב ללבוש חולצה במהלך כל המשחק מסעיף "ציוד חובה", הקובע, בין היתר, חובת לבישת חולצה. מעבר לכך, תקנון פיפ"א, אליו מחויבות כל התאחדויות הכדורגל בעולם, קבע מפורשות עוד ב-2004 בסעיף 12, תחת "עבירות והתנהגות לא ספורטיבית", כי שחקן שיוריד חולצתו בעודו חוגג שער חייב להיות מוזהר בשל התנהגות לא ספורטיבית".

במצגת שפרסמה התאחדות הכדורגל האמריקאית בשיתוף פיפ"א לקראת הוספת סעיף 12 הובהר, כי הסרת החולצה כוללת כיסוי הראש באמצעותה, העברתה מעל הראש והסרתה לחלוטין. כמו כן, נאמר כי כל שחקן שיחגוג את השער, בין אם הבקיע את השער ובין אם לאו, בין אם שחקן בהרכב ובין אם שחקן מחליף, יוזהר באמצעות כרטיס צהוב. לא זו בלבד, אלא שגם אם השחקן לובש מתחת לחולצה חולצה נוספת, אף חולצה זהה, יוענש! כמו כן, שחקן שתחת חולצתו חולצה עם תמונות או טקסט, או "על עורו" (כך במקור!), רוצה לומר כתובת קעקע, חייב להיענש בהתאם למה שהתגלה- אם מדובר בחומר מעליב או פוגעני- יקבל כרטיס אדום, אם מדובר בחומר "לא ספורטיבי"- יקבל כרטיס צהוב ואם החומר לא נופל תחת שתי הקטגוריות הקודמות, העניין ידווח בדו"ח השופט ויוחלט מה יעשה בהמשך. שחקנים שהתנהגותם "קרובה להסרת חולצה", לא יענשו באמצעות כרטיס צהוב, אך ניתן להזהירם, אם לדעת השופט, התנהגות השחקן תוצאתה אפילו בחלקה עיכוב חידוש המשחק.

רוברטו פירמינו, חלוץ ליברפול, חוגג שער

נשאלת השאלה, מה מקור החגיגה ומעבר לכך מדוע מדובר ב"התנהגות בלתי ספורטיבית" שיש להזהיר בעקבותיה?

בכדורגל הנשי, יזכרו כנראה לעד את הפעם הראשונה, בה הסירה שחקנית כדורגל את חולצתה. ברנדי צ'סטיין (Brandi Denise Chastain) האמריקאית, זכתה עם נבחרת באליפות העולם ב-1999 לאחר  שער ניצחון בבעיטות הכרעה מ-11 מטר והפתיעה את כל הצופים, במה שהפך להיות רגע איקוני ופרסומת החזיות המפורסמת בהיסטוריה. יתכן, כי הרצון למנוע מנשים הורדת חולצה עתידית, תחת גישה פטרונית-שוביניסטית, הוא אחת הסיבות שהביאו לחקיקת סעיף 12 הנ"ל. בכדורגל הגברי הרבה יותר קשה לזהות את מקור המנהג. יש מי שטוען, שמקור המנהג הוא גל הקיץ של 1976 באנגליה, שהביא לכך שאוהדים הסירו את חולצות "הרפליקה" שלהם ולזרוק אותם באוויר לאחר הבקעת שערים, מנהג שהתרחב אל השחקנים.

בין אם טענה זו נכונה ובין אם לאו, יש טענות שונות מדוע מדובר ב"התנהגות בלתי ספורטיבית", החל בטענה, כי מדובר ב"בזבוז זמן מכוון" של השחקן, דרך טענות בדבר צניעות ופגיעה ברגשות, בהמשך דרך טענות של מממנים (ספונסרים) על התמקדות בשחקן במקום בשאר האלמנטים של המשחק (ובחולצה של השחקן עם הלוגו שלהם!) וכלה בחששות למסרים פוליטיים וחתרניים אחרים. בשורה התחתונה, השחקנים מוגבלים באופן אוטומטי באופן בו הם חוגגים את שעריהם.

אף כי ניתן להבין את חששם של פרנסי הכדורגל בכל הקשור לאמירות מסיתות, נשאלת השאלה: האם אין כאן פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי של הכדורגלן כאדם? רגע השער, כידוע, הוא רגע נדיר יחסית במשחק הכדורגל (הליגה הגרמנית הובילה את טבלת 31 הליגות הבכירות באירופה בעונת 2017-2016 עם ממוצע של 3.33 שערים למשחק ולשם ההשוואה ליגת העל הישראלית הייתה במקום השני מהסוף, מיד אחרי רוסיה, עם ממוצע של 2.13 שערים למשחק), רגע של התממשות אידיאל המשחק, פריצת המונוטונית של מרכז השדה, שבר במבנה הקיים, שמבטא את פריצת גבולות ולמעשה, הסיבה בשלה הצופים מגיעים אל מגרשי הכדורגל ו"נדבקים" אל מסכי הטלוויזיות.

"כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, לבקש ידיעות ולקבלן ולמוסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות", קובע סעיף 31 ב"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם". חופש הביטוי היא זכות יסוד, הנגזרת מהזכות לחירות וכמי שעומדת בראש מדרג הזכויות וראו איזה פלא, באבחת החלטה- נעלמת לה זכות זו מחייו של הכדורגלן ודווקא ברגע של שיא עבורו ועבור האוהדים. אמנם, עוד בבג"ץ 73/57 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז (2), 871, למדנו, כי ככל זכות אחרת, חופש הביטוי הוא יחסי, אך נראה שלא התקיים דיון אמתי סביב השאלה: כיצד פוגעת אותו הביטוי ברגשות הציבור או בסדר הציבורי ואם אכן פוגע, האם לא ניתן לקבוע כללים שיפגעו באותה הבעת דעה בדרך פוגענית פחות?

חופש הביטוי הוא יסוד מוסד בהוויה הדמוקרטית. קיים צורך לשמור עליו, לטפח אותו ולהגבילו רק כאשר ברור, שהפגיעה היא פגיעה קשה, רצינית וחמורה וכפי שקבע בית המשפט העליון בפרשת קול העם, המבחן הקובע להגבלת חופש הביטוי הוא "מבחן הוודאות הקרובה". יש לשאול האם עקב הביטוי נוצרה אפשרות של פגיעה באינטרס הציבורי שהיא קרובה לוודאי? רק תשובה חיובית יכולה לאפשר הגבלתו של חופש הביטוי.

יש לזכור, כי במגרשי הכדורגל, משתלבים להם אלמנטים משחקיים עם ביטויים פוליטיים וחברתיים ואם להשתמש במילותיו של אמיר בן-פורת בספרו "כדורגל ולאומיות", מדובר ב"תחום הרשאה", בו ניתן לבטא בו תחושות, שמחוץ למגרש הכדורגל נתפסות כבלתי נורמטיביות, כמו לשון "בלתי נורמטיבית" ומחאה פוליטית. דווקא זירה זו צריכה להיות סובלנית לביטויי שמחה של כדורגלנים.

קשה להאמין, שכוונת מחוקקי פיפ"א הייתה, שתוענק לאנדרס אינייסטה אזהרה, כאשר הוריד את חולצתו וחשף גופייה, אשר הקדישה את שער הניצחון בגמר המונדיאל 2010 לחברו מהנבחרת הצעירה, דניאל חארקה (Daniel Jarque González), שחקן אספניול, שהלך לעולמו מדום לב בגיל 26.

בפתחו של חג החירות, חשוב שנזכור, כי זו אינה מובנת מאליה וכי יש להילחם עליה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s